על תלונות, אתגרים ואחריות אישית

כולנו מתלוננים, על החיים עצמם ועל אחרים. לרוב נאמר שאם מישהו/משהו יתנהל אחרת אז כל ייפתר/יהיה יותר טוב. כשהוא יתחיל לעשות X, כשהיא תהיה יותר Y, כשהם יפסיקו לומר Z, כשהממשלה תתחלף...

משל הראי של הבעל שם טוב, מדבר על אדם שמתבונן בראי ורואה קטן, והוא מנסה לנקות אותו בראי ולא יכול, כי הכתם נמצא על פניו.

לכל דבר יש המון זויות להתבונן עליו, מלא פרשנויות אפשריות ואמת אפשרית היא שהפתרון מצוי בנו. כדאי לנו ועדיף לנו שזה יהיה המצב, כי רק מה שמצוי בנו הוא בשליטתנו. אם הפתרון מצוי באחרים – יש מצב שאבדנו. אבל כשזה מצוי בנו – אנחנו יכולים לבחור, לשנות, לעשות יותר או פחות X, Y, Z.

דוגמא:

כשמישהו מדבר אלינו באופן לא מכבד (צועק/מקלל/מביך/מזלזל/...) שוב ושוב, אין ספק שזה לא לעניין, ש"הוא לא בסדר". אנחנו יכולים להתלונן עליו ובפניו, ויכול להיות שהוא יותר ישים לב וישתדל לשנות משהו, ויכול להיות שלא.

לשיטתי – פספסנו. לא למדנו דבר.

יכול להיות שזו ההזדמנות שלנו לשייף ולשכלל את היכולת להגיב ולהתנהל באופן מכובד, שמציב גבול ברור, מבלי לצאת מהכלים/להאטם/לברוח (FIGHT/FREEZE/FLIGHT)? יכול להיות שאנחנו נוטים לעשות את אחד משלושת ה- F?

שלושתם מהוים תגובה שלא מביאה לידי ביטוי את עצמנו. זו תחושה של רמיסה, "הוא מדבר באופן שמוריד אותי, משפיל, רומס אותי". התגובה שלנו, שמתעלמת מעצמנו, היא רמיסה שלנו כלפי עצמנו. אם נבחן את התלונה החוצה ונמצא את האופן  בו יש לנו אחריות אישית, נוכל למצוא אצלנו את הפתרון, כי רק אנחנו עצמנו בשליטתנו.

למרות הכיווץ הגדול ויחד איתו, למרות ויחד עם הרצון המיידי להגיב באחד ה-F, לקחת רגע לנשום ולהתאפס, לחזור אל מי שאנחנו, להתמודד, להיות יציבים ולהגיב באופן ברור והחלטי, אסרטיבי אם צריך, לא אגרסיבי, מכובד, לא מתרפס. לשכלל את האמנות הזו בנו – זהו כיבוד פנימי, חמלה פנימית, אין תחושת רמיסה.

(אני אוסיף שכשמדובר באלימות - לכו משם. וכשעשיתם את השיעור שלכם ועדיין אין שינוי מול מצב בלתי נסבל - לכו משם. גם זו אמנות, לדעת מתי ללכת.)

כשאנחנו מבינים שיש לנו אחריות בכל הדברים עליהם אנחנו מתלוננים, אנחנו מבינים שהעט בידיים שלנו, אנחנו בוחרים, אנחנו מתפתחים, אנחנו כותבים את הסיפור הזה, יחד עם כל מה שהחיים מביאים לנו.

את הלמידה וההתפתחות שנעשה, נרויח לעצמנו ללא קשר לאותו אדם או אתגר שניצבים כרגע בחיינו.

וגם עכשיו, במציאות ישראלית קשה והזויה של תחילת 2025, שיבת חטופים שנראים כמו אנשים שהוחזקו למעלה משנה בגיהנום, ברעב, בעינויי גוף ונפש. גם כאן, באופן מאוד מאוד מאוד לא נוח לנו, עלינו להסתכל פנימה.

בואו נסתכל על זה רגע:

• במה עסוקים המנהיגים שלנו ומרגיזים אותנו? בלהיטיב עם עצמם, בכיסא שלהם, בלריב ביניהם. במה אנחנו עסוקים?

• מה אנחנו מרגישים שהם עושים לנו? לא רואים אותנו. האם אנחנו רואים אותנו? האם אנחנו מזהים באמת עם הדבר הזה היפה הזה שהוא עם ישראל ואוהבים אותו ומכבדים את כולו ומחבקים את כולו?

• ושוב ושוב אנחנו אומרים שלא ברור לאן הם לוקחים את כל הסיפור הזה. האם אנחנו יודעים לאן הסיפור הזה צריך ללכת? האם לנו יש בהירות מה אנחנו רוצים ליצור פה, איזו מציאות, איזו מדינה ואילו חיים, מה אפשרי לנו פה? עכשיו כשהכל ממילא מתפרק ונצטרך לבנות מחדש מערכות שלמות.

• 
  

ואפשר להמשיך ככה עוד ועוד.

ואפשר גם להמשיך לכעוס מול מסך הטלויזיה וללכת לישון בפוך.

התשובה תמיד תהיה בנו. מהפכות גדולות לא היו יכולות לקרות, אם לא היה נוצר השינוי התודעתי העמוק של מסה מספיק גדולה של אינדיבידואלים, שכל אחד בנפרד הבין שאי אפשר יותר ככה, שאפשרי וממש כדאי לחיות אחרת.

ומעבר להבנת האחריות האישית בתלונה שלנו, יש כאן ראית האתגר, קטן או גדול, כמכשול שתפקידו להיות עבורנו הזדמנות, להתפתחות ולשינוי.

האגדה מספרת על מלך שנמאס לו להקשיב לנתיניו המפונקים והעצלנים, מתלוננים על מחסור כזה או אחר ללא לקיחת האחריות. הוא הורה להציב סלע ענק על הדרך לארמון ומשם צפה התגובות שלהם. הוא ראה אותם יום יום מגיעים עד לסלע, זועקים, זועמים, ומסתובבים לחזור לביתם. עם הזמן פחות ופחות אנשים הגיעו לסלע, עד שהדרך התרוקנה לגמרי. לאחר כמה זמן, המלך הורה להסיר את הסלע מהדרך והמשיך להשקיף וראה שאף אחד לא עולה אל הארמון. הוא יצא למסע בממלכתו וגילה אנשים שעובדים את האדמה, מייצרים להם את כל מה שחסר להם וחיים בשפע ובשמחה.

יש גם גירסה אחרת שמספרת על אותו מלך, על אותם נתינים מפונקים ועצלנים, אותו סלע שהושם על הדרך ואותם נתינים כועסים שחוזרים הביתה. בגירסה הזו, אדם אחד חכם הגיע אל הסלע, בנה מנוף מעצים שחטב ביער ליד, הצליח להזיז את הסלע ומצא מתחת שק מטבעות זהב ופתק מהמלך ובו כתוב שזהו הפרס שניתן למי שבוחר לעשות מעשה ומבין שכל אתגר הוא הזדמנות.