יום הולדת בעולם משוגע

אני היום 48 שנים כאן. גדלתי בשנות ה-80 עם קלאס וגומי למטה בשכונה, עם קישקשתא ודרדסים, טוני דנצהה במי הבוס וטוני ודאגלס בצווארוני גולף במנהרת הזמן. במהלך חיי היו המון מבצעים ומלחמות, אינתיפאדות וזמן צהוב של שלמה ארצי, בגין החליק באמבטיה, חומת ברלין נפלה ונלסון מנדלה שוחרר מהכלא. היה לי טייפ אדום עם מקום לשתי קסטות, אבא היה מביא לי נייק ואדידס מארה"ב והיה מגניב לשים אסימונים בשרוכים. טרייסי צ'פמן היתה הדיסק ראשון שלי ויונה וולך המשוררת הראשונה. הייתי שם כשהאינטרנט חייג ברעש, כשהטלפון עבר מחוגה ללחצנים, כשמחשב עבר מדיסקט לדיסק לDOK. הספקתי לראות את יוסי בנאי על הבמה ופספסתי את לאונרד כהן. טיילתי בעולם, למדתי ב4 מכללות ובאוניברסיטה אחת, יש לי מלא תעודות, המון שעות אקדמיה ואפס תארים. הברזתי מבית הספר לקטוף תפוזים בפרדס, הברזתי מהתיכון לראות שלג במכתש (רמון), הברזתי מטיסות (דיילת, אלעל) להגיע למבחנים באוניברסיטה. מלא אהבות גדולות וקטנות בחמש יבשות, 18 בתים, 2 בוקסרים, 1 דוברמנית (שלעסה את הספר נשים קטנות) ועוד מלא כלבים אחרים (ותוכים, וצב ודגים ואפילו ארנבת אחת כשגרנו בארה"ב). התחלתי ללכת באיטליה, הנעליים הראשונות שלי היו איטלקיות, איך לא יצאתי חובבת מותגים? זה טס. הזמן טס. הוא הולך להמשיך לטוס, אני אעפעף ואהיה בת 50, 60, 70... עד מתי?

בימים האחרונים הזכרתי לעצמי שלעולם לא תהיה לי עוד הזדמנות להיות שוב שרון הילה שטרן, עם המשפחה והחברים האלה, התכונות והפחדים והשטויות שלי, האף הזה והעיניים האלה, והקמטים, והחיוך. מה שהספקתי בינתים – הספקתי, ואיפה שנכשלתי, פספסתי, כאבתי, גם זה שלי. והיום הוא היום בו באתי, כדי להיות האישה הזאת בדיוק, לעבור את כל אל בדיוק ויש עוד המון שאני רוצה ויכולה לעשות ולגלות, לא רוצה לדלג על כלום, בידיעה שבהמשך, מתישהוא, כשאחזור לפה, כבר אהיה מישהו אחר.

זה יום הולדת שני ברצף שאני לא חוגגת. גם אם הגעתי לגיל שאחרים כבר לא כ"כ חוגגים, בעיניי זה יום שראוי לציון ושמחה. ובכל זאת, זו היתה שנה שבה לא חגגתי כלום ואף חג לא היה לי שמח, יש בי עצב גלוי ולב שבוי, כמו לכל ישראלי, לצד ההבנה של עומק הדברים ולצד היכולת לשמוח שעינב ילדה, שג'ורג' מצא אהבה, שרן הזמין אותי למקסיקו. לא מרגישה חגיגה, מרגישה שמחה שאני כאן. הלו"ז היום רגיל, ים וקינואה וזום ויוגה. בערב נאכל את האוכל הטעים של פן במסעדה של טאוס, מקום שהוא בית, רגע לפני שסוגרים את העונה.

מחצות הטלפון מצפצף וואטסאפים, האי יפה ושקט, ואני יודעת שהתמזל מזלי שזו מי שאני, שנאספו אנשים מופלאים בחיי ובכלל, שאלה החיים שלי. במציאות מזרח תיכונית הזויה, עצובה, שלא התנתקתי ממנה גם כשאני כאן, בעולם שמול עיניי הופך יותר ויותר משוגע, דוקא כשקשה זה הזמן להודות.

תודה על כל מה שיש בי ולי ועל כל מה שאין ועל כל מה שעוד יהיה.

אני מאחלת לי אומץ, מיקוד, ענוה ואהבה.

זה מה שאני מאחלת למדינה שאני כ"כ אוהבת.

זה מה שאני מאחלת לכל העולם.

ושתיגמר המלחמה הזו.

ושיחזרו.