על הבנת האינסוף, החיים, עצמנו, או - אם יש אלהים אז איפה הוא?

אני חושבת שהשאלה של האדם מיהו אלהים, האם ישנו בכלל, איפה הוא, היא שאלה שמצד אחד יכולה להשמע גדולה, אולי פילוסופית, אולי מיותרת. ומצד שני בעיניי היא בסיסית וחיונית. זו שאלה שמכניסה אדם למסע שלם של תהיה, חקירה והבנה מתוך עצמו - מה זה העולם הזה שאנחנו חיים בו? מהי מהות החיים, ויותר מזה - מהי מהות החיים שלי? למה אני כאן? מתוך כל אלה חשבתי שנכון יהיה לכתוב קצת גם על הנושא הזה, בטח בתקופה הזו, ישראל תחילת 2025, מלחמה וחטופים והמון שינויים שמתרחשים במדינה, באזור ובעולם כולו, ובעיקר המון התרחשו שהתרחשו בתוכנו מאז ה-7 באוקטובר.

יש אנשים שחוו את השואה שהתרחשה לפני 80 שנה באירופה, ובה אמונתם באלהים התערערה עד הסתיימה, כשחוו גיהנום ושאלו איפה הוא המושיע הגדול? ואיך הוא ברא עולם כל כך אכזר? באלהים כזה איך אפשר להאמין לבטוח? ויש אנשים שבכל החוויות הקשות נצמדו לאמונה, לתפילה, שנתנה להם כוח ודרך, ואפילו יש שהאמינו ששרדו בזכות האלהים בו הם מאמינים.

זה קרה גם בשביעי באוקטובר.

כמה חודשים אחרי, ישבתי עם חבורת צעירים בסדנה שהעברתי, הם שרדו את היום הזה, ונושא האלהים והאמונה עלה מהם, היו הרבה שאלות ודעות חלוקות. אז דיברנו גם על מהות הרעיון של האלהות, דת ואמונה, שהם נושאים נפרדים שהוצמדו יחד, לאו דוקא בצדק.

תכנים שאני מלמדת ומדברת משלבים יהדות, קבלה, תורת החסידות, וגם בודהיזם, זן ועוד. באיזה אלהים אני מאמינה? האמת – באלהים של אף אחד או באלהים של כולם.

באופן מסוים אני מתחברת למושגים של שפינוזה.

שפינוזה דיבר על אלהים שהוא כל היש, הוא הטבע, הוא הכל, הוא אינסופי. שפינוזה הוחרם כי, כמוני, לא חשב שאלהים נמצא בחוקים ובמקדשים, שהרי הוא בכל. טענו ששפינוזה מנמיך, מצמצם, או מבטל את אלהים. להפך, לצמצם את המהות הזו שנקראת אלהים, זה לתת לו תכונות אנושיות, להגדיר אותו כפרסונה, אלהים מקשיב לי, רואה אותי, דואג לי, הוא כועס, חומל, דורש, סולח. לצמצם מהות אינסופית שהיא הכל לפרסונה עם צורה, תכונות ולעיתים אפילו מיקום.

מה זה אומר עליי?

אם אלהים הוא בכל, אז הוא גם בתוכי והקשר שלי אליי כולל את הקשר שלי לאלהות. אם אני חלק מהדבר הזה, והדבר הזה הוא הכל, הוא אינסופי, אז גם אני, במהות שלי, אינסופית.

הדבר הזה מסתדר לי כשאני נשענת על רעיון הגלגולים.

גלגול הנשמה הוא רעיון שקיים בקבלה, בספר הזהר, בספר הבהיר, בכתבי האר"י וגם בבודהיזם ובדתות, פילוסופיות ותפיסות נוספות. הנשמה הנצחית האינסופית מתגלגלת לכאן שוב ושוב, לחוות קיום מצומצם בתוך גוף, אנושי ותפיסות אנושיות. עם זאת, זהו קיום המאפשר חויה והתפתחות רוחנית ותודעתית. חשוב אולי לומר שגם בנצרות הנשמה היא נצחית, אבל אין גלגולים. היא מקבלת הזדמנות חד פעמית להיות בן אנוש כאן בעולם הזה ואח"כ, על סמך מעשיה בעולם הזה, היא תבלה לנצח בגן העדן או תישרף לנצח באש הגיהנום. כמה כוח זה נותן לכנסיה, כשאדם יודע שאם לא ימלא את דרישותיה יישרף ויתענה לנצח נצחים.

אם כן, אם אנחנו נצחיים, ואנחנו בכל פען מגיעים לכאן, וכרגע אנחנו מי שאנחנו לסיבוב הזה, מה זה אומר על מהות חיינו? זה למאמר אחר.

נחזור לרעיון האינסוף האלהי.

אנחנו יכולים להכיר את עצמנו כאדם.

כלומר, אני כעצמי, אני זה מה שאני רואה בראי, המהות שלי היא מה שאני חווה בתור עצמי - המחשבות שלי, הרגשות, התחושות הפיזיות, תכונות האופי, כשרונות... במקרה כזה אני מאוד זמנית. אני כאן לכמה שאחיה ואז לא אתקיים יותר.

ואנחנו יכולים להכיר את עצמנו כאינסוף.

זה מצריך לקבל את הרעיון שיש מעבר למה שנתפס בחושים ובהבנה שלנו, שיש איזו מערכת אינסופית כבירה ומה שכרגע אנחנו תופסים הוא פסיק באינסוף. זו תפיסה שמזמינה הבנה כמה אנחנו מחוברים כולנו, אם כולנו אינסוף, והרי ישנו רק אינסוף אחד אינסופי... פיזית, סיני אחד מתעטש ומהר מאוד בקצה השני של העולם יש סגר של קורונה. אבל זה רק ראי לחיבור עמוק וגדול יותר. הכרת עצמנו כאינסוף מאפשרת לנו הבנה מהי מהות החיים האלה לעומק, ומהו מוות באמת.

זו לא רק המהות שלנו שהיא אולי אינסופית. גם התודעה שלנו.

התודעה עצמה נחקרת כבר שנים כאינסופית. אנחנו חווים אותה כמוגבלת לאור התפיסות, האמונות וההגדרות שיש בנו: זה אפשרי וזה לא, זה יכול להיות וזה לא יכול להיות, וכו. זו גם התפיסה של האקסס קונשסנס, ממנה מגיע טיפול האקסס בארס המופלא, שהתודעה היא אינסופית ולכן יש לנו תמיד אינסוף אפשרויות, אינסוף בחירות וברירות. התודעה האינסופית יכולה להיות משולה למאגר מידע אינסופי, גוגל, AI, וכולנו מחוברים למאגר הזה, אבל בקיום האנושי אנחנו מסוגלים לזהות רק חלק קטן מאוד מהמידע.

ובחזרה לרעיון האינסוף הקיומי.

הסבר יפה ששמעתי הוא הגל והאוקיינוס. אם הגל מכיר עצמו כגל, הוא יחידי, הוא רואה גלים אחרים, יפים יותר, גדולים וקטנים יותר, הוא פוחד מהרגע בו ייבלע בתוך גל גדול יותר, או יתנפץ על המזח, או יגיע לחוף והוא יסתיים. אבל אם הגל מכיר בעצמו כאוקיינוס, הוא לא יחידי, הוא חלק מכל הגלים, מכל האוקיינוס, וגם אחרי שיתנפץ על המזח הוא עדיין יהיה האוקיינוס, שהוא כמו אינסופי וכמו נצחי.

שאלה מפורסמת: האם טיפה בים חושבת שהיא טיפה או ים? כך גם האדם.

בסופו של דבר, נראה שאלה בסך הכל חיים וזה בסך הכל מוות.

אלה ימים מאתגרים לכתוב את המילים האלו ויש מי שיקפוץ עליי על זה. אנחנו יכולים לדבר על זה מתי שתרצו.

ומה עם אלהים?

לא מחייב שמי שמאמין בגלגולים יאמין באלהים כלשהוא, ובכלל מיהו/מהו אלהים ואיפה הוא, זו שאלה שהתשובה לה היא סובייקטיבית לחלוטין.

אמונה/ידיעה?

ידיעה היא על סמך עובדות.

הרבה פעמים אנחנו מנחשים ומשערים וטועים לחשוב שזו ידיעה. "אני יודע למה הוא לא ענה לי לטלפון, ברור שהוא מתחמק/כועס/נעלב/לא אוהב אותי/מזלזל...". זה ניחוש והשערה וחד משמעית סיפור שסיפרנו לנו. גם זה למאמר אחר :)

אמונה אינה על סמך עובדות.

היא תוצאה יכולה להיות תוצאה של חינוך ולימוד, היא יכולה להיות תוצאה של תחושה פנימית ואינטואיציה. הרבה פעמים כאן נכנסת הדת. הדת נותנת לאדם סדר, מסגרת, חוקים, תשובות, זה מייצר שקט מסוים. לכן קורה בדתות רבות שהאדם מתמסר או נצמד לדת עצמה ולהכוונה שבה ולאו דוקא מעמיק באמונתו הפנימית, בחיבור לאלהות והבנ עמוקה כיצד הוא תופס את אלהיו.

אז מה הרעיון של דתות בכלל?

רעיון הדתות היה אמור לאפשר לאנשים לא לחיות באופן שטוח, לא לחשוב שמה שאנחנו רואים זה מה שיש, שאני זה מה שאני רואה וחווה כרגע. הרעיון הזה היה אמור לאפשר לאנשים להבין שיש מעבר, לחשוב, לתהות, להתחבר לעומק ולרוחניות, שהרי כולנו רוח – אתה נושם יש בך רוח. זה היה אמור לאפשר לאנשים לפתח חשיבה עצמאית, חקירה וחיפוש רוחני מעמיק ואישי, שמביא את האדם לנוכחות, למודעות, להתפתחות תודעתית. אבל אנחנו, בני האדם, גילינו מהר מאוד שדת יכולה לאפשר לנו את שתי ההתמכרויות הגדולות שלנו: שליטה וחומר. אז החוקים הלכו והתרבו, אנשי הדתות קיבלו כוחות לא להם, ממון לא להם ושליטה בהמון. ברוב הזרמים לא לגיטימי לשאול: "רגע, מי אמר שמה שכתוב פה זה אלהים?", "מי אמר שהוא באמת רוצה שאני אעשה את זה ולא את זה?" – אין חיפוש, אין חקירה, אין חשיבה עצמאית. ויותר מזה – אין חיבור אמיתי עמוק לאלהים מתוך בירור מיהו אותו אל ואיפה הוא נמצא.

דת מכוונת לגאולה.

בדתות רבות הגאולה של האדם תלויה במידת ההיצמדות שלו לחוקים, מצוות וטקסים. שפינוזה הציע גאולת נפש שהיא כולה תלויה בהכרה של האדם את עצמו כאותו אינסוף, מהות אלהות שהיא הכל, אוקינוס. הכרה שכזו מאפשרת תפיסות של החיים והמוות, של עצמנו ומהות שלנו כאן עכשיו, באופנים מרחיבי תודעה וחופש.

לסיכום,

יכול להיות שאין, יכול להיות שיש, אין הוכחות לזה או לזה. יכול להיות שכשנמות – נדע. יכול להיות שלא. אין ספר ואין אדם שיש להם תשובה מבוססת. יש רק את מה שיש לנו בתוכנו.

ולכן התשובה נמצאת רק בפנים ולא בחוץ: אם יש אלהים, איפה הוא נמצא?